<h1>פסקי מהרמ"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
היה החפץ של העומד בפנים מוכיח לו אסור ליקח, שהיה לו לעכב עליו. מהרי"ח. ראבי"ה מתיר להחזיר משכון לגוי אם יחד לו מקום מבעוד יום, שכבר יצא מרשות ישראל, כדאמרינן פ"ק דפסחים [ו' ע"א] יחד לו מקום וכו'. מרדכי. ובא"ז כתב דמשום דרכי שלום כגון בגוי אלם שרי לדידן דלית לן ר"ה. הגהות [מיימוני] פ"ו עיין פ"ק דביצה.
<h2>דף ד.</h2>
ואם מניח לרדות בשבות שאסרו חכמים אינו חייב סקילה, ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך אפילו באיסור דרבנן. ודוקא היכא דפשע חבירו, אבל היכא דלא פשע הוא אמרינן [פסחים נ"ט ע"א] כהנים עברי אעשה דהשלמה בשביל הישראלי שיזכה בפסח. מהרי"ח. ידו של אדם חשובה כד' על ד', ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה אפילו לענין הנחה. מהרי"ח.
<h2>דף ו.</h2>
פנים [קיצור פסקי הרא"ש סי' ח'] ארבע רשויות לשבת וכו'. אין ר"ה דאורייתא אא"כ מצויין שם ששים רבוא.
<h2>דף ז:</h2>
ואם גם על גבו לא הוי י', אפילו חקק בתוכו להשלימו לעשרה אסור. מהרי"ח.
<h2>דף ח.</h2>
[גבוה תשעה ודאי] מכתפי, והוי רה"ר בין רחב בין קצר, וקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הוי רה"י. פחות מכאן מקום פיטור, דאין כרמלית בכלים. מהרי"ח. כל שיעורי שבת בעינן הן ואלכסונן. כתב המיימוני וס"ה דבעינן שיזרוק יותר מחמש אמות ושלשה חומשין. וכ"פ ר"ת. ודלא כרשב"ם שפירש ד"א בריבועו של העולם. הגהות [מיימוני] פי"ג. ולר"י נראה כרשב"ם.
<h2>דף ט.</h2>
כשתינוק מביא מפתח עמו מותר ליקח המפתח ולפתוח, כיון שאין המשקוף בולט ארבע אמות והוי כר"ה. אבל לאחר שנפתח המנעול צריך להסיר המפתח טרם שיפתח הפתח, שהרי מן הפתח ולפנים רשות היחיד גמור. מרדכי. אסקופת בית או חצר שעומדת כולה נגד עובי החומה ומקורה למעלה, והפתח בסוף האסקופה לצד פנים, אם אינה רחבה ארבעה, בין פתוח בין נעול, ויש נקב בדלת, אסור לטלטל מאיסקופה לבית. וכל תקרה שאין בה רוחב ארבעה לא אמרינן בה יורד וסותם. ואם התקרה רחבה ארבעה אפילו נעול מותר. ובמבוי שאינו מקורה אם ניתר בלחי אסור לטלטל אא"כ הפתח פתוח, דאז מצטרף למבוי, הואיל וראויה להתיר המבוי. ואם קירה בשתי קורות, ואין בזה ארבעה ובזה ארבעה, והפתח באמצע, פתח פתוח מותר מחודו של החיצונה, מהרי"ח.
<h2>דף יא.</h2>
אסור להתענות בשבת וכו'. ובתפלה ובתלמוד שרי, דאמרינן [ביצה ט"ו ע"ב] או כולו לשם. מרדכי. תענית חלום מותר שיתענה, ואז לא יהא לבו דואג על החלום ויש לו יותר תענוג בתעניתו מבאכילתו. הרב שמואל מבונברק הורה לאשה שישבה בתענית חלום בשבת ולא יכלה להתענות שני ימים רצופים, והתיר לה להתענות יום אחר מימי השבוע ולא יום א'. כתב ר"ח, היושב בתענית חלום בר"ח ישב תענית לתעניתו כמו בשבת. מרדכי. מנהג רבותינו בזמן הזה שמתענין עבור החלום בשבת. ואם ת"ח הוא ישב כל היום וילמוד בתעניתו ויתכפר לו. והיושב בתענית בשבת אומר [תפלה דרב ששת דס"פ היה קורא ברכות י"ז ע"א] לאחר אלהי נצור, ואינו אומר ענינו כלל. כן קיבל הרב רבינו שמואל מרבותיו. א"ז במסכת תענית. כתוב במנהגים, המתענה בשבת לא יתענה בראשון בשבת בחנוכה, אלא ימתין עד לאחר חנוכה. אבל המתענה ביום טוב משום חלום יתענה ביום טוב שני.
ואם התחילו אין מפסיקין. אפילו התחילו באיסור. ובק"ש שהוא דאורייתא אם התחילו לאכול משחשיכה קודם תפלת ערבית צריך להפסיק לקרות ק"ש. אבל אם התחיל בהיתר א"צ להפסיק, מרדכי. פנים (סי' י"ט) מצוה לאזור וכו'. ואפילו יש לו אבנט ומכנסים שאין לבו רואה את הערוה. ובא"ז מתיר. רמי פוזמקי. מכאן שאין להתפלל יחף כי אם בט"ב ויו"כ. ובא"ז מתיר ואפילו לקרות בתורה ואפילו בשבת.
<h2>דף יא:</h2>
מחט התחובה לו בבגדו אפילו לר' יהודה מותר לצאת בו ע"ש עם חשיכה, דהלכה כרבא. מהרי"ח. חייב אדם למשמש בבגדיו אם סכינו עליו או מחט תחובה לו בבגדו או אם יש מעות בחלוקו. כתוב בספר התרומה, אשה הרגילה בחול לתת בגד מאחוריה סמוך לבשרה שלא יטנפו בגדיה, אסור ללובשו בשבת להוציאו לכרמלית. דכל אצולי טינוף לאו מלבוש הוא. לא ישב אדם למעלה מראש החולה. ודוקא שראש החולה נמוכין ממנו. מהרי"ח.
<h2>דף יב.</h2>
פנים, [סי' כ"ט] ופרעוש הוא הלבן וכו'. ומתוך שאין ראיה ברורה איזה נקרא פרעוש, טוב להחמיר שלא להרוג לא זה ולא זה. ונהגו להרוג כינה הרוחשת. גיליון כתב מהר"א. פנים, [סי' ל"א]. לא יקרא לאור הנר וכו'. מסתכל אדם לאור הנר מה שבתוך הכוס ומה שבתוך הקערה. אסור ליגע בנר ואפילו בשל שעוה. א"ז. מספקא לי, נר של שעוה שאין שייך בו הטיה, אם יכול לקרות לאורו. מהרי"ח. קילור עבה ע"ג העין וכו'. ודוקא על גבו, אבל לתוך העין לא.
<h2>דף יב:</h2>
בליל פסח שחל להיות בשבת אסור לומר ההגדה ביחיד, אלא יקרא אחר עמו. ואיש שאינו יודע לקרות או אשה אינם מועילים. ואם כשמעיין ראש הפרשה יודע כולה בחוץ שרי. מרדכי. ובסה"ק כתוב, אם אמר לו תן דעתך שלא אטה נראה דמותר. ולקרות במה מדליקין נראה דמותר, דהוא עצמו מחזר בו. וביום הכיפורים מותר כל אחד לבדו לומר סליחות, דאימת שכינה אז עלינו ואינו מטה. אבל ליל י"ט שחל בשבת אין החזן אומר מעריב [ופיוט] לאור הנר מתוך המחזור ביחיד, שאין כל כך צורך שעה לומר פיוט. מרדכי. וכן נזהר ר"מ. וה"ה אם נר בעששית או זכוכית, אפילו קבוע בחור בכותל אסור. כתב רא"מ, אנן לא ידעינן מה נקרא שמש קבוע, [הילכך] כולהו שמשי אסירי. והבודק לא הפסיד, כ"כ הגהות [מיימוני] פ"ה. מסדר הוא. פירוש שרואה ומחשב בלבו, ולא יקרא בהוצאת דיבור. אבל כולה פרשה [אפילו] בהרהור לא. מהרי"ח. האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, בלא אותה מצוה, בין עוסק בקריאה בין בגלילה. מהרי"ח.
<h2>דף יז:</h2>
מותר לפרוס מצודה לעכברים בע"ש קודם שילך לבית הכנסת, רא"מ. ואם ניצודו אסור ליטלם בשבת, א"ז. אל יאמר אדם לגוי לתקן לו מנעלים בשבת, אלא יאמר לו תעשה לכשתרצה. הביאו לו כליו וידע [שהיה] כובסן בשבת אסור ללובשן. ואם תקנם קודם השבת והביאם בשבת לובשם בשבת, ואפילו [שיקרע] בית הצואר, א"ז. אם שלח גוי אחר יין בשבת, מותר לשלוח לו ע"י גוי, מפני דרכי שלום. השכיר סוסו לשבעה ימים, אין השבת בכלל. בערב פסח שחל להיות בשבת נראה דמותר ליתן החמץ לפני הגוי בכפר היהודים, אע"ג דודאי יוציאנו ביום, שאינו נותן לו בהדיא ע"מ להוציא. רמ"מ.
אסור לומר לגוי בע"ש תעשה מלאכה זו בשבת. ובסה"ק כתב דמותר ליתן לגוי מעות בע"ש לקנות מה שירצה, ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת. או למסור לו בגדו למכור, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, אלא בסתמא מכור וקנה לכשתחפוץ. מרדכי. ואסור ליתן לגוי מעות לקנות למחר ביום השוק. ויש למצוא היתר לומר קח מעות וקנה חפץ לעצמך ואם אצטרך אקח ממך ביותר. הגהות מיימוני פ"ה. המטמין בתוך הגחלים יכול לומר לגוי "מדוע לא הסרת הקדירה בשבת שעברה". ועי"כ ירגיש למחר למסירה. ורמיזה אסורה. ואומר ביום ראשון "מדוע לא עשית אש וכו"'. א"ז. עיין בריש פרק כירה. כתב הרי"ט, ראיתי פרושים וגדולים הרבה מתחממין נגד המדורה הנעשית בשבת. וטעמא דהכל חולים אצל הקור. הולך לסחור או להתראות פניו לחבירו חשוב מצוה, אך עם הולך לטייל זהו דבר הרשות. ר"ת, מרדכי.
אשר נשתתף אביך עם הגוי להניח שדות ושוורים שלו נגד של הגוי. נראה דעל השדה אין לחוש, דאריסותיה קא עביד. וכמדומה שר"ת התיר ריחים ופורני. אבל מחמת השוורים אין לו תקנה אא"כ ילוה לגוי אותם שוורים בהלואה על גוי ויזקוף הדמים עליו. או יזקוף הדמים על הגוי ויחזור וימשכנם. ולא להרהין אצלו, אלא שיעשם אפותיקי כל זמן שלא נתן מעות. ואם יהרהן נמי יש להתיר, ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו. ריב"א.
כתב שהובא לישראל מחוץ לתחום בשבת מותר לקבלו ולקרות אפילו הישראל שהובא לו. הגהות [מיימוני] פ"ו. ור"ב אוסר כמו הא"ז. אבל יכול להניחו ביד גוי וישראל יעיין בו בלא קריאה, או אפילו בקריאה, רק שלא יגע בו. פכ"ג.
פסק ר"ג באחד שקונה סוס בשבת, שצריך ללקות מכת מרדות. ואם יעלו דמי מכירת הסוס על דמי לקיחתו יהבינן לעניים. ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת כפי מה שיראו יחמירו בו יותר. היכא דישראל ממונה על מטבע, מתיר ר"י מקורביל ליתן כסף לגוי לתקן לו מעות אפילו בשבת. וגם במקום שמבשלים המלח התיר שישכיר היהודי מחבת שלו [לנכרי והנכרי יתן מחבת שלו] ביום ראשון, הגהות [מיימוני] פ"ו.
<h2>דף יח.</h2>
ראובן היה לו תנור בחצירו, ובאו אנשי הפחה ואפו בתנור בעל כרחו ונתנו לו פת בשכר התנור, והשיב אבי"ה שאסור לקבל שכר שבת. וכן פסק ר"מ על יהודים הקונים מכסים, ומשכירים גוים לקבל המכס בשבת. ונראה דבקיבולת מותר. והיכי דמי קיבולת גבי מכס, כגון שהשכירו לכשתגבה מאה ליטרא אתן לך כך וכך. אבל לישב אצל הגוי המקבל המכס אסור.
ר"ח פסק כרבה דלבית הלל לית להו שביתת כלים. הילכך מותר להשאיל קרדומו לגוי אע"פ שהגוי עושה בו מלאכה. אבל בהמתו אסור להשאיל ולהשכיר לגוי אפילו ברביעי אם ברור שיעשה בה מלאכה בשבת. וכתוב בספר התרומה, מיהו [אם] אומר לו בהמתי קנויה לך מותר. ובא"ז כתוב, דאין נכון להתיר בזמן הזה. ובסה"ק כתוב, שמפקיר. ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה אלא ביום השבת. אבל כל זמן שהיא ביד הגוי ומהני ליה לא יזכה בה אחר, סה"ק.
<h2>דף יט.</h2>
גיגית מלאה ענבים ובועטין אותם במקלות ושוהה שם היין קרוב לחודש עם הענבים, ואינם דורכים לא ברגל ולא בקורה, מותר למשוך בברזא יין מאותה גיגית לשתות, דהיוצא בשבת מתבטל. וכן חבית מליאה ענבים וממלאים החבית יין, ולאחר זמן הענבים מתבקעין ויוצא כל היין אף בשבת, מותר למשוך ממנו ולשתות.
<h2>דף כ.</h2>
פשטידא צריך לתתן מבעוד יום כדי שיקרמו פניה תחתון ועליון ויאפה מה שבתוכו כמאכל בן דרוסאי. והקרימה היא שפורס ואין חוטין נמשכין הימנה כדאמרינן פרק התודה [מנחות נ"ז ע"ב]. ומאכל בן דרוסאי היינו שליש בישולו. א"ז. מותר להשכיר לגוי שיעשה מלאכה ביום ראשון ואינו חושש אם הגוי דר בעיר אחרת ויבא בשבת בשביל כן. הרא"ש. פנים. [סי' מ"א] ושל גרעינים שנתנן בחותלות וכו'. המיימוני פסק איפכא.
<h2>דף כא.</h2>
מותר ליקח קש ולכרוך עליו צמר גפן כמו שעושין בפמוט של בית הכנסת, דהוי כמו להקפות. וגמי ספק אם כשר לפתילה. ש"מ אסור להשתמש וכו'. מכאן דאפילו נרות שבחדרים אסור להיות משמנים האסורים להדליק לצורך אכילה. ר"מ היה נותן מעט שמן עם החלב בנרות שבחדרים. ורמ"מ כתב כשיש נר אחד כשר בבית מותר. וכן דבר שיכול לעשות בלא נר, כגון למשוך יין מן החבית שרי. פנים, [סי ו'] אסור להשתמש וכו'. הילכך נהגו לעשות השמש גדול יותר מהאחרות. יכול לכבות להשתמש במותר, כיון שנתן יותר מכשיעור. ויכול להדליק כל הלילה עד עמוד השחר כל זמן שאין בני הבית ישנים. במיימוני.
<h2>דף כג.</h2>
והא דחצר שיש לו שני פתחים וכו'. האידנא דהיכירא רק לבני הבית, אינהו ידעי וליכא חשדא. וכן אין קפידא עכשיו להניחה למעלה מעשרה. השיב ר"מ בנר חנוכה שלא הדליק בלילה, כיון שלא הדליק שוב אינו מדליק, ודחוי הוא, דביום אינו ניכר פרסום נס. וכל שכן בשאר לילות לא ידליק. ור"מ היה מדליק נר חנוכה בנר של מתכת, דבנר של חרס היה צריך בכל לילה [מנורה] חדשה, כדתניא בתוספתא [מס' סופרים פ"כ ה"ג] ואם אין לו אלא ישן מלבנו באור ומותר, ואין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה, הג' במיימוני. והיה מדליק לצד שמאל, ופונה דרך ימין, דאומר [התלמוד] [יומא ט"ו ע"ב] שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, אומר ר"י דיותר יש הידור יום ראשון אחת מכאן ואילך מוסיף. אבל אם יעשה נר לכל אחד ואחד יסברו שכך בני אדם בבית וליכא היכירא. מרדכי. ופתח שאין בו מזוזה מניח בימין. הגהות במיימוני. אם מניח למעלה מעשרים צריך לכבות ולהניח למטה ולהדליק. מהרי"ח. קנסא לא. וכן בנר של שבת ונר של בית הכנסת. וכן כתבו התוספות דנהגו איסור בקנסא, ואין לשנות המנהג. הא דאמרינן הדלקה במקומה בעינן, ה"ה בנר של שבת מרדכי. מדלקי עלי בגו ביתאי. מ"מ צריך לראות, כדאמרינן הרואה צריך לברך. מרדכי. נראה דאין להדליק נר חנוכה בעיגול, כגון שעושין בבית הכנסת שנועצים במסמרים בעיגול דדמי לקערה, אך יש לקובען כשורה בלא עיגול, ובבית הכנסת מדליק בדרום, זכר למנורה, סה"ק. וכתוב באור זרוע שהתוחב הנרות סמוכים זה לזה, שמתחממין ונכפפין ונופלין לא יצא ידי חובתו, הן בנר חנוכה הן בנר של שבת. כשהאלמנה אומרת לאחד מבני הבית להדליק בשבילה, סבורני שלא יברך אא"כ תעמוד (השולחן) [המשלחת] ותצא בברכת'. וכן שליח המקדש אשה לא יברך לקדש את האשה אם לא שהמשלח אצלו.
<h2>דף כג:</h2>
אמר רבינו שמשון כשכותבין כתובה, אפילו אם אביה קיים, יכול לכתבו מבי נשא. מזמורים של שבת, אי לא [אמרן לא] מהדרינן ליה. ולאל אשר שבת, אי לא אמר מהדרינן ליה. אור זרוע.
<h2>דף כד.</h2>
שכח של ר"ח בברכת המזון אין מחזירין אותו. [אם] אין מספיקין ליתן אלא לרב או לש"ץ, אם הרב מובהק ובקי בדינין ובהוראות, ת"ח קודם. ואם אין ש"ץ להוציא הציבור ידי חובתן [ש"ץ] קודם. וליתן להגמון, שהיא הצלת נפשות, הוא קודם לכל. הרא"ש. ר"מ היה רגיל לעולם לברך לקרות ההלל, ולא לגמור, ואפילו בימים שהיחיד גומר, משום שמא ידלג אות אחת בקריאתו. ור"מ היה נזהר שלא לקרותו אלא עם הציבור, ואז היה מברך. הגה [במיימוני] בהלכות חנוכה. [בגליון] ור"ת פסק שהיחיד מברך. במקום שאין מנין אין לומר מגן אבות והאומרו אומר ברכה לבטלה.
<h2>דף כה:</h2>
בה"ג משמע דבהדלקה הויא קבלה, והמדליק יברך עובר לעשייתו, ויהא בדעתו שלא לקבל שבת עד תפלת ערבית. ס"ה אומר ר"מ דבחורים ההולכים ללמוד צריכים להדליק נר של שבת בחדרם ולברך עליו, דחובה היא משום שלום בית שלא יכשלו בעץ או באבן. אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך לפי שאשתו מברכת בשבילו. ומותר להדליק בבית ולאכול בחצר בקיץ ויהיה לו אור מן היום. מרדכי.
לרחוץ בערב שבת. וחפיפת הראש נמי מצוה היא. מרדכי.
<h2>דף כז:</h2>
פירוש כל היוצא מן העץ. נהגו להדליק בקנבוס וצמר גפן, דלא הוו יוצא מן העץ. ודלא כרש"י. ולר"מ נראה כרש"י.
<h2>דף כח:</h2>
אומר ר"י דלכולי עלמא צריך להעביר הפתילה באור דרך העברה, אבל היבהוב גמור, להדליקה ולכבותה, לא צריך. מרדכי.
<h2>דף כט:</h2>
גורר אדם מיטה וספסל, לא שנא גדולים לא שנא קטנים, אע"ג דאפשר לטלטלן, (מחמה לצל). הגהות [מיימוני] פ"א.
<h2>דף ל:</h2>
מקמי דפתח שמעתתא לומר מילי דבדיחותא, ובתר הכי יתיב באימתא. בדברי תורה ענה כסיל כאיולתו, אבל במילי דעלמא לא.
<h2>דף לד.</h2>
המתין להדליק עד ספק חשיכה אסור ליהנות מן הנר. ואם הגוי הדליק אחר שהיה ביה"ש מותר, דכל דבר שהוא משום שבות וכו' דרשות הר"ח. הורה ה"ר פרץ שמותר להטביל כלי בשבת ע"י הערמה, כגון ששואב בו מים לשתייה או לשאר צורכיו. הגמי"י פרק כ"ב. תוספת שבת דאורייתא. הילכך מותר לאכול סעודת שבת מבעוד יום, הואיל וקיבל עליו שבת דאורייתא. א"ז. קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא. ואמרי' [בפסחים] [צ"ה ע"ב] דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים מהלך ה' מילין. מרדכי. אפילו קבל עליו מעשר שעות ולמעלה, אבל קודם אפילו קבל אין חל התוספת. כשאין החמה נראית בראשי ההרים הוי סוף שקיעה כפר"ת. מהרי"ח. מערבין עירובי תבשילין בספק חשיכה. ואחר עניית ברכו שמקבל עליו שבת חמיר מספק חשיכה, כדאמרינן התחיל לתקוע שלישית אפילו מיחם בידו מניח לארץ. מרדכי. מי ששהה מלהתפלל מנחה וכבר ענה ברכו עם הקהל, הואיל ועשאו קודש שוב לא יעשהו חול, אלא מתפלל ערבית שתים של שבת. היכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט בעל כרחם נמשכין אחריהם ואסורים במלאכה. וכן פסק ריב"ם אם הקהל אומרים ברכו היחיד שלא היה בבית הכנסת, אע"פ שאינו רוצה לקבל שבת, אסור בעשיית מלאכה.
<h2>דף לה:</h2>
על בן הנולד סמוך לחשיכה והיה נראה יום אך נראו ברקיע כוכבים קטנים מאד, הורה ר"י לסמוך על הכוכבים למולו ממחרת, כי לכל הפחות כיון שאינו שבת ויום טוב, ואע"פ שהרקיע מזהיר כעין אורה, פעמים שאין מחשיך כל כך אע"פ שכבר הוא לילה. מרדכי. השיב ר"י, אם כשהוציא הולד ראשו ראו שלשה כוכבים בינוניים, סומכין עליהן שהוא לילה ואפילו בהוצאת הראש, אין להם אלא מה שעיניהם רואות, ויהיה נימול לשמיני אפילו יארע בשבת. מס"ה. וכתב ר"מ ואינו תלוי כלל בתפלה אם קבל השבת מבעוד יום, לא להקל ולא להחמיר, רק ביציאת הכוכבים. הגמי"י פ"א דמילה.
<h2>דף לו.</h2>
שופר אסור לטלטלו מחמה לצל או שלא יגנב אפילו לרבי שמעון. מהרי"ח.
<h2>דף לו:</h2>
בחופה רגילין ליתן היורה על פטפיט ואש בשבת, ומכסין את היורה בנסרים. ועבדים גוים מחממין אותו בשבת אם לא נתקררה כל כך שהיתה ראויה [לאוכלה], דוגמת מאכל בן דרוסאי, אין לחוש במה שמחממו הגוי. הגמי"י פ"ג. ובאור זרוע כתוב, שמתקרר הצ'לנט ושפחה מחממתו מותר. ובמדינות דלא שכיחי רבנים ראוי לאסור.
כתוב באור זרוע, כשמשהין בערב שבת על גבי גחלים נראה שמותר לומר לגוי להסיר אותו מעל הגחלים שהרי אין מנענעו, ואפילו טילטול מן הצד לא הוי. ואפשר שאפילו הישראל עצמו מותר להסירו. ואם יש גחלים בוערות סביב הקדירה אין לישראל ליטול הקדירה, שמבעיר העליונים ומכבה התחתונים. כדאמרינן בכריתות [כ' ע"א] מרדכי. ובהגמי"י פ"ו כתוב מה שאנו אומרים לגוי להוציא החמין מן הגחלים אין אנו אומרים לו לכבות ולא להבעיר, ואיהו קעביד איסורא. אני הייתי בבית הכנסת של הקהל וקבלתי שבת עם הקהל, ובבית הכנסת של הבחורים לא התחילו עדיין להתפלל, והטבח בישל דגים אחר שאמרו ברכו בבית הכנסת של הקהל, יש לאסור. אע"ג דלגבי המבשל חול הוא שלא קבל שבת. כ"ש ראייה מאותם שעושים שני ימים יום הכפורים. תהר"ח.
<h2>דף לח:</h2>
מיהו בחמה אע"ג דאם גוי עושה לצורך הישראל מותר שאין הישראל נהנה ממנה כל כך, מ"מ מה שישראל עושה איסור אפשר דקנסי רבנן. מהרי"ח. כל שבא בחמין, פירוש שנתבשל כל צורכו, אין שייך בו בישול. אבל יש בישול אחר אפייה וצליה. הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אף בכלי שני במקום שהיד סולדת בו. וגם מצלי יזהר. וגם בשר או דג מבושל לא יתן בחום האש [במקום] שהיד סולדת בו. ואם עשה חוששין לו מחטאת, דיש בישול אחר צלי, כן כתב רא"מ. ואבי"ה אומר דלאו מילתא היא.
<h2>דף לט:</h2>
מותר להשתטף בצונן, פירוש לשפוך על איבריו. אבל רחיצה לא שריא אפילו בצונן ואפילו בקרקע. והני מילי קרקע דומיא דכלי, כגון בריכה מופ[לגת] מן הנהר, אבל נהר ממש שרי לכולי עלמא, וכל שכן להקר מותר בלא שיטוף. מרדכי. וכתב אבי"ה דאין לתת התפוחים לתוך הככל"ש [—הקאכעלעס] בבית החורף, דלא גריעי ממים. אבל מבעוד יום מותר לתת שם. מרדכי. כל המניח ידו כנגד פניו של מטה כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו. ודוקא כי נחית, אבל כי סליק [שרי] משום צניעות לית לן בה. מהרי"ח.
<h2>דף מב:</h2>
אם מלגו תרנגולות הרבה בכלי שני, ונמצאת אחת מהן נבילה, הכשירות מותרות. וגם הכלי שנמלגו בתוכו כשר. אך נהגו שלא להדיח קערות באותן מים שמלגו בהן מפני הדם, אע"פ שהדיחו את בית השחיטה. ולכתחילה נכון להדיח את בית השחיטה ולהדביק הצואר, שלא יכנסו המים לתוך העוף. אך בדיעבד שרי. דור"א. ולא יתן תבלין בקערה וישפוך רותחין עליהן. הגמי"י פכ"ב. והמחמיר שלא ליתן מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו תע"ב. פנים. ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי וכו'. עיין בריש פרקין.
אסור ליתן כלי תחת הנר שיפול לתוכו גוף הנר, דמבטל כלי מהיכנו. א"ז. נראה דאם אפשר לנער איסור, דלא חשיב ביטול כל מהיכנו. ואם נתן ואחר כך נפל לחוץ שרי לטלטלו. אבל אם עבר והסירו הוא בעצמו, שמא לא שרי. וספק אם ראובן יכול לבטל כלי דשמעון מהיכנו. א"ז נראה דאם אפשר לנער האיסור דלא חשיב ביטול כלי מהיכנו וה"ה אם יש בכלי דבר היתר ולא אפשר לנערו, מותר לתתו שיפול שם הנר עצמו, דמטלטלו אגב היתירא. מיהו לרבה דאמר הצלה שאינה מצויה לא התירו אפילו לצורך דבר הניטל (הוא) אסור אם אינה הצלה מצויה. מיהו לצורך מקומו מותר. נ"ל מהרי"ח. והאזורין שעושין בראשן כעין כיסין ומיוחדים למעות והניח בהן מעות, אע"פ שסילקן קודם השבת, אסור לטלטלן בשבת. ואם עשה מעשה, שפתחו מלמטה וביטלו מיחוד מעות שרי. ר"ב. הגהות במיימוני. אפילו הדליקו בו, לצורך גופו [או] מקומו מותר, כיון דתורת כלי עליהן. כל בעלי חיים מוקצים והוו כגרוגרות וצימוקים. מרדכי. וחבית של טבל שנשברה לא יגלגלנה על המגופה שיצאו [דרך שם המשקין]. ולא יגביהנה שישים כלי תחתיה, דלא שרי כה"ג אלא במניח כלי תחתיו. ר"מ. הגמ"י פרק כ"ה.
<h2>דף מג:</h2>
פירש הרב רבינו אביגדור כ"ץ מה שצריך ככר או תינוק למת, היינו במת ערום. אבל למת בכסותו מטלטלין [אותו] אגב כסותו. כתב אבי"ה, אם חוששין שיתקשו איבריו [מניח עליו ככר וכו']. מת שהובא בספינה והגוים מתאספים והמת מוטל בבזיון, ציוה הרא"מ להוציאו ע"י גוי לבית. ור"ב אוסר. עושין מחיצה למת בשביל חי ע"י הערמה, דבאים שני בני אדם ויושבים אצלו חם להם מלמטה וכו'. ודוקא שמביאין תחילה המיטה ואחר כך המחצלת, אבל בפעם אחת לא. וגם דוקא פורס תחילה מחצלת ואחר כך זוקף. ואסור לומר לגוי שילך חוץ לתחום אחר קרובי המת שיבואו לקבורתו. אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחרי קרוביו, הא ודאי שרי. מרדכי. לאו דוקא מת המוטל בחמה, אלא ה"ה על כרים וכסתות וירא שמא יסריח. ודוקא לצורך המת, אבל לצורך כהנים או לצורך דבר אחר אין מטלטלין ע"י ככר או תינוק. ר"מ הגמי"י פכ"ו.
<h2>דף מד:</h2>
מוכני שלא לצורך גופו ומקומו, אפילו אין עליה מעות, ולא היו עליה מעות [ביה"ש] אסור, דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. ואם אינה נשמטת הוי ליה חד כלי, ומותר לגוררה, כיון שאין מונחים על עיקר הכלי. מהר"יח. אפרוח חי, אמר ה"ר פורת דמותר לטלטלו, דחזי לשתק התינוק. ור"י אוסר. מהרי"ח.
<h2>דף מז.</h2>
[מטלטלינן] כנונא אגב קיטמיה. ואי לאו קיטמיה הוה אסיר כיון [שאינו] (ש)יכול לנער העצים. אבל אם (לא) היה יכול לנער אז מותר [לנער] אגב כלי לבדו, ובלבד דלא הוי בסיס. מהרי"ח. תיבה שיש בה אוכלין ומעות, אם המעות אינם עיקר מותר לטלטל התיבה, ככנונא. ותיבה שיש בה מעות מצד אחד, מותר להשתמש בה. ר"מ, הגהות [מיימוני] פכ"ו. לשבוק להו רווחא. מכאן בקייץ שהזבובים מצויים שאסור לסגור תיבתו בשבת, אם לא שיניח ריוח גדול כל כך שיוכלו לצאת. דאי לאו הכי הם ניצודים והוי פסיק רישיה. מרדכי רא"מ. סיד המונח בחצר אסור לכסותו מפני הגשמים. ובהפסד מרובה שרי לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל. יכול אדם לתפור זהב באבנט ולהוליכם בשבת אם ירא למוסרם לבני אדם נכריים דאינם מכירים הואיל והם מכוסים מכל צד אין לחוש שיצא. רמ"מ. רצועות המקטורן והכובע אסור להחזירן אם נשמטו. אבל רצועות מנעל וסנדל שנשמטו מחזירין. אור זרוע. קופה שטמן בה פסק בספר התרומה שאסור להניח גחלים בוערות תחת הקדירה אע"פ שאינן סביב הדפנות, מיהו אם נמצאו למחר גחלים בוערות תחת הקדירה לא נאסר התבשיל בכך. עופות המצפצפים בקול נאה בכלובן לא מלאני לבי להתיר לטלטל [אותם] בכלובן. דלא דמי לכלי שיר דהוה שרי אי לאו [חשש] שמא תיפסק לו נימא, דהתם תורת כלי עליו. ועוד דלא פלוג בשימוש בעלי חיים. כן השיב הרא"ש למהר"ח. מילתא דקיימא לאדם ולא חזי לאדם, אע"ג דחזי לבהמה, הויא מוקצה. וכל היכא דיושב ומצפה, כגון מחובר ויש לו עורבין שאוכלין פירות האילן או עשבים ויש לו בהמה שיכולה לילך שם ולאכול, אם תלשן גוי אין כאן איסור מוקצה. רק בדבר שאין בו טורח חיישינן שמא יעשה [בעצמו] או יאמר לגוי. מהרי"ח פ"ק דחולין.
<h2>דף מח.</h2>
דרך התופרים לתפור מעט סמוך לבית הצואר קודם שתופרין כל הבגד כולו כדי להתיישב בתפירה, מותר לקורעו בשבת. וכן זוג של מנעלים שתפרו הרצענים מותר לקורעו. בני אדם הרגילים לתפור בתי זרועות בחוט וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מהדקו אסור. אבל אם כל נקב מוקף בתפירה בחלל הנקב נראה דשרי. כשאדם מעיין בשבת [בספר] ובא לו דבר חידוש וצריך לישאל לא ירשום בצפורן על הגליון לזכור שלא ישכח, ולא יכתוב במשקין על השולחן. מרדכי. האי פרזלא דנפלה חוץ לקתא אסור לאהדוריה משום שדרכו לתקוע. אור זרוע. רא"מ דקדק שאין נקרא קשר של קיימא אלא בקשר על גבי קשר. ותימה לא"ז למה לא נעמיד שצריך להתיר הקשר והתפירה היום. אלא ש"מ דגם משום תפירה לא מתחייב כה"ג. מהרי"ח.
<h2>דף מח:</h2>
זה אינו חיבור. מכאן שמותר לסתור סתימת פי התנור שסתמו מערב שבת. מרדכי. [הצלצלים שניתקו מן הסרבל בזמן שיש נקב רחב יכול להחזיר. בלבד שיתנם בענין הזה שלא יבא לחוש שמא יתקע]. ולולא [זאת היה] אסור, כיון שרגילין לקשור ולתקוע.
<h2>דף מט.</h2>
טומנין בשלחין אפילו של אומן, ודוקא של בהמה גסה. ור"ת פירש יבשין אפילו דבהמה דקה אבל לחין לא. מהרי"ח.
<h2>דף נ.</h2>
רש"י פירש דנותנין ע"ג מכה שלא יסרטו בגדיו את המכה. ולא מסתבר לר"י אם יש לאדם חבלה על ידו שלא יתן חתיכת בגד עליו. אלא פר"י כיפה בראש הקרח. הגהות [מיימוני] פי"ט. פנים. מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו. אפילו עירה העפר לארץ. מהרי"ח.
<h2>דף נ:</h2>
מותר לרחוץ ידיו בעפר כירה מגובל מערב שבת או יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידיו, דגיבול ע"י שנוי שרי. רוחץ אדם פניו, ידיו ורגליו בשביל קונהו. מחט שניטל חררו או עוקצו לא תתחוב האשה בצעיפה. ואם יחדה [המחט] מערב שבת לכך שרי. בנתר וחול שרי לשוף אפי' שערו שבראשו [וכ"ש פניו ידיו ורגליו אע"ג דאית בהן שער] שקשה הוא להנשיר. מהרי"ח. בשביל צערו מותר. ונראה דבני אדם שיש להם ריבוי שערות על ידם ובושים להראות מותר להסירם.
<h2>דף נא:</h2>
כתוב בספר התרומה שאסור לחוף כלי במלח בשבת, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחוזק. מרדכי. חתיכת ברד שקורין גלנצ"א מותר להשים בקייץ בכוס יין לצננו, דמאיליו נמחה ומתבטל ביין. מותר לשבר הברד כדי ליטול המים שתחתיו. מרדכי. ר"מ היה מוחה כשהוציאו החמין חוץ לתנור להושיבם תוך כרים וכסתות. הגהות [מיימוני] פ"ד. פנים. [הרא"ש סי' י"ג] ופנאד"ה אסור להניח וכו'. אם יש דפין על גבי התנור מותר להניח עליהן. תשב"ץ. פנים. [הרא"ש סי' י']. לגלותן בשבת וכו'. אפילו נתגלה מאיליו מבעוד יום אסור. ספר התרומה.
וכן עמא דבר שיוצא הסוס בפרומביא. והיחידים נזהרים. כתב אבי"ה ואם עסקיו רעים מותר לצאת בשניהם יחד, הכל לפי הענין, ופרה אסורה לצאת בחבל לפי שאינה צריכה שמירה. סוס אסור לצאת באוכף שעליו. ולא ידענא אם מותר לתת האוכף על הסוס כדי לחממו בבית, מרדכי. סכין, היינו דוקא בשמן, אבל בחלב שנמחה [אסור] דהו"ל נולד. אבל בחול מותר לסוך למי שיש לו חטטין אף בחלב. מרדכי. בהמה שאחזה דם, וספק אם לא יקיזו לה תמות, כתב אבי"ה דמותר לומר לגוי להקיז. דאי לא שרית ליה אתי למיעבד איסור דאורייתא. מרדכי. וה"ה תרנגולין אסורין לצאת בזוג בצוארן אפילו בחצירו. מרדכי. פנים. [עי' סי' ה']. לא יכרוך החבלים וכו'. כי מה שמושכין אותן בחבל חשיב הנהגה.
<h2>דף נט:</h2>
פנים [סי' ד'] ולא תצא אשה בעיר של זהב וכו' עד כמו עטר' וכו'. לא נאסר בחול אלא לכלות. פירוש אבל שני מלבושים מותר, פנים. וכל שכן דמותר ללבוש שני סרבלין בשבת, דליכא מאן דאסר. ורבינו יואל פסק דאסור להוציא דרך רשות הרבים שני מקטורין זה ע"ג זה לצורך חברו. [סי' ו'] פירוש אבל בנזם שבאוזן שרי. אם אין מכוסין בקישורין אסור. אור זרוע. פנים, [סי' ד'] ושתי חגורות זו על גבי זו אסור. שתי חגורות, אחת על הקוטא ואחת על החיגני"ם מותר. תשב"ץ. ולא במחט. נשים שתוחבות מחט בראש פדחתו אסור לצאת בהם. ואסור לתלות השיער. אור זרוע.
<h2>דף סא:</h2>
כל אחד בחולי משונה מחבירו וכל [לחש] משונה מחבירו. וכל קמיע שיתן אדם זה מותר לצאת בו אפילו לא ריפא לחש זה לשום אדם רק פעם אחת. אבל אין נקרא מומחה גברא אם ריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה.
<h2>דף סב.</h2>
השיב ר"מ, דאסור לקבוע מתכת בראש חגורתו לנוי, ואחר שקבעו יחזק מפתח להוליכו בשבת לפתוח ולנעול בו. דדוקא בזוג שהיה דרך לעשות בכל הבגדים או כל שהוא אריג לא גזרו. וגם איכא למימר דחיוב חטאת איכא, דלא בטל לגבי חגור, ואע"פ שיש נוהגין היתר. מרדכי. כולייר. נושקא והוי משאוי. סוגרין בה מפתחי חלוקה הוי תכשיט. גם לא שלפה דאם כן תגלה (בשיר) [בשרה]. וכן אם תקוע בשלשלת כסף ומכנסת ראשה בתוך השלשלת יכול להיות דמותר כיון שהשלשלת לבד הוי תכשיט. ומותרת אשה לקשור רצועה או דבר [אחר] סביב בתי שוקיים שלא יפלו למטה אע"פ שאין קשורין בהן. ובני אדם החבושים בחבלי ברזל ברגליהם שלא יברחו מתיר ר"י לצאת בהן לר"ה. מרדכי. כיס במלבוש הן של בגד הן של עור ומתוקן בקוטא אסור ללובשו. תשב"ץ.
<h2>דף סד:</h2>
שהתקינה לנדתה, שלא תפול על בשרה וכשיבש יסרט בשרה. אבל כדי שלא יטנפו בגדיה אסור, דאצולי טינוף אסור. ולתוך מנעל שלנו מותר לתת מוך לכתחילה לצאת בו בשבת. מרדכי. אין יוצאין בבגד להציל מטינוף. בירושלמי, מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה, שאינו אלא כמשמרה. ונותנין עלה על המכה בשבת, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. הגהות [מיימוני] פרק כ"א. להערים וללבוש בגדים ולהוציאם יותר על שמונה עשר שלא בשעת הדליקה אסור אפילו למאן דשרי בדליקה. מהרי"ח. פנים [סי' י"ג]. לא יצא האיש בסייף. ואפילו חגור בסייף אסור. מהרי"ח.
<h2>דף סה.</h2>
פנים [סי' ט"ז]. פורפת על האבן וכו'. ובלבד שהיה בו האבן מאתמול. וכן בבתי שוקיים.
<h2>דף סו:</h2>
אסובי ינוקא היינו אם נשמטו איבריו להחזירן. ורבינו חננאל פירש ערלת הגרון שנפלה שמשימה החיה אצבעותיה בפיו ומסלקה.
<h2>דף סז.</h2>
[כל דבר שיש בו משום רפואה.] כגון לחשים מומחים, כגון פינא ולחשים המפורשים לעיל בתלמוד, אבל שאר לחשים שאינם ידועים [להיות] מומחים יש בהם משום דרכי האמורי. ורש"י פירש בענין אחר. מרדכי.
<h2>דף עג.</h2>
כתב רא"מ, יש להזהר להשליך זרעים לחצר במקום ירידת גשמים, שסופו לצמוח. ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילתן ליום או יומיים. ואי הוי מקום דריסת רגלי בני אדם שאין סופן לצמוח מותר. פרק ח'. בירושלמי [פ"ז ה"ב]. האי מאן דשחיק תומא חייב משום דש, פירש (רא"מ) [ר"מ] מקוצי, דוקא כשכותשן עם קליפתן, אבל לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר שרי. מאן דשחיק מלח בשבת חייב משום טוחן. הנותן זרע פשתן או זרע שומשמין במים חייב משום לש. אור זרוע. יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד. וכתב הר"ח נאמנים עלי דברי המיימוני האומר שאין עימור עד שיעשם גוף אחד, שמקבצם וקושרם שלא יפזרם הרוח. אבל מאספם כדי להדליק לאלתר אינה מתקבצת אלא שלא יטרח, אין זה מעמר. ופירות אסור תהר"ח. פירוש אקופי. הנוטל קשרים וקסמים דקים הנארגים בבגד חייב משום מכה בפטיש אי קפיד. ואם הבגד מלוכלך בנוצות מותר להסירן לכתחלה. קוצים שלא נארגו בבגד אלא שנתחבו בו אחר כך, מנשרן במקום צנוע. אור זרוע. על עוגות של תינוקות שכותבין עליהן אותיות ואוכלין אותן ביום טוב, השיב רבינו מאיר דליכא איסור דאורייתא אלא במוחק על מנת לכתוב. מיהו איסור דרבנן איכא. ובתינוקות אין לחוש, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים. מרדכי. פירוש והממחק. פשטיד"א של תפוחים מותר להחליקה ואין בו משום ממחק. ואפילו איסור דרבנן ליכא כיון דנאכלת נמי בלא החליק. והמחמיר תע"ב. כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו חייב משום מחתך. מותר לפרר לחם, דלא מצינו טוחן אחר טוחן. וכתב הרא"מ דאסור לפרר (לחם) פירות לפירורין דקין. הגהות [מיימוני] פרק כ"א.
[כתב] הרא"מ שאין נקרא קשר של קיימא אלא קשר ע"ג קשר. (וכתב בספר התרומה). [וכ"כ בס' המצוות]. אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד, כגון שקושר חבל בראשו ואינו קושר שני ראשיו יחד וכיוצא בהן. אוכל מתוך פסולת שרי ואפילו פסולת מרובה על האוכל. אבל צ"ע. מהרי"ח. צריכין להזהר שלא לתפוס בשבת סוס שמרד ופרה שמרדה, דעשויין לרבויי, ואפילו בחצר אם החצר גדולה, שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכין מצודה. וראוי להחמיר. ר"ב. הגהות [מיימוני] פרק י'. צריכין להזהר (כשאוכלין) [כששותין] משקים צבועים בשבת כגון מי תותים שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם ומלבושיהם, וכן [אם] חתך באצבעו ודם שותת לא יתן עליו שום דבר, מפני שהוא צובע. ועל צביעת פיו וידיו אין לחוש.
<h2>דף פא.</h2>
מי שיש לו מקום קבוע סמוך לביתו ואין יכול ליכנס בו אדם אלא הוא לבדו אסור להכניס שם [אבן בשבת], דאיבעי ליה להזמין מערב שבת. אבל אם יכול שום אדם ליכנס שרי. מהרי"ח. אסור למשמש ביד בצרור להחליקו דהוי ממחק. מיהו כלאחר יד מותר משום דמסתכן.
<h2>דף צ:</h2>
כל דבר שבקדושה אע"פ שנתקלקל ולא חזי טעון גניזה. מוסרין לתינוק חגב חי בידים, דלא אכיל ליה כשהוא חי.
<h2>דף צד:</h2>
ציצין שפירשו למעלה כלפי ראש האצבע [כך פירש רש"י]. ורבינו תם פירש איפכא. ומספק יש לאסור בכל ענין.
<h2>דף קא.</h2>
השיב רבינו מאיר על שוקת [שקורין] וואסערשטיין, (המקלח מים) [ששופכין מים ברה"י] והשופכין מקלחין לרשות הרבים, דאסור אע"ג דלית לן אלא כרמלית. ועוד השיב על בית הכסא שהוא בחומת העיר והצואה נופלת לתוך החפירה שמקפת העיר, והיא יתירה על בית סאתים שלא הוקפה לדירה. והשיב, אם בית הכסא למעלה מעשרה בכרמלית מקום פטור הוי ושרי. דברשויות דרבנן לא אמרינן שלא יחליפו, אפילו אם הלכה כזעירי בפרק במה משתתפין [ערובין פ"ח ע"א], אם הצואה נופלת על צדי הכותל ואחר כך מתגלגלת, או יש דף או קנה פחות משלשה נגד פי הנקב והצואה נופלת עליו ומתגלגלת, כוחו בכרמלית לא גזרו. ומחיצה תלויה אינה מתרת אלא במים, ועל [הדפנות] (כרמלית) של בית הכסא אין לסמוך. ואם נתמעטו המים צריך לנעוץ קנים במקום נפילת הצואה מסביב. אור זרוע. ואותם שהם בחפירה בקרקע של שני שותפין נראה דאסורים עד שיערבו. והר"י מקינון מתיר, דצואה מקום פטור הוי וא"צ עירוב. מרדכי.
<h2>דף קז.</h2>
פנים [סי' א']. אסור לצוד פרעוש. בשעה שקופצת לכאן ולכאן על בשרו. אור זרוע וכן מהרי"ח כתבו בשעה שנושכת מותר.
<h2>דף קח:</h2>
וכתב באור זרוע שמותר למלוח צנון להניחו עם המלח שעה קטנה כדאמרינן בירושלמי. הגהות [מיימוני] פכ"ב. אפילו שלא בא מחמת ברזל, אבל בא מחמת ברזל אפילו במקום אחר מחללין. מרדכי פ"ב דע"ז. מנהג טוב כשאדם רוחץ ידיו בשבת שיזרוק המים מידו לנער בכוח קודם קינוחו במפה או בבגד. ואולי אין כאן חשש. מרדכי. לא יערערנו בשמן, היינו לחזור ולפלוט. רש"י ורשב"ם. מיהו ה"ר יוסף פירש דכל שתיה שלא כדרכה נקראת עירעור, ודוקא ע"י אניגרון. הגהות [מיימוני] פכ"א.
תו תני יהודה [בר חביבא] אתרוג צנון וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעים לעולם. פירש רש"י קליפה החיצונה דביצה הוא חלבון ואגב צנון ואתרוג דשייך בהו קליפה נקט נמי [לשון קליפה גבי] ביצה. ולא ידענא מאי טעמא נקט קליפה החיצונה ולא קליפה סתם. דהא שאר קליפות לית להו. באלו הן הלוקין [הלכה] הקורח קרחה [מכות כ' ע"ב] א"ר יהודה בן חביבא פליגי [בה] תלתא אמוראי חד אמר כגריס וחד אמר כדי שיראה מראשו וחד אמר שתי שערות ואיכא דמפיק כגריס ומעייל כעדשה וכו'.
<h2>דף קט:</h2>
הורה רבינו מאיר לאשה שהיתה לה מכה על גופה שקורין פיק"א והיא לחה, וכבר עברו ארבע שנים. והשיב דבחול מותר לתת עליה אפר מקלה כרב אשי. אבל בשבת אסורה אם אין בו פיקוח נפש משום שחיקת סממנים. פסק רבינו שמחה דמותר לאכול עצים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול, ואין בו משום רפואה, דהא אין לו מכה בגרונו. והתיר ר"מ לאדם שחשש בראשו או בעיניו ללחוש לו בשבת, דלא שייך גזירה דשחיקת סממנים. וכן מדידה, שקורין פינא שרי. מרדכי.
<h2>דף קיב.</h2>
חבל שתלוי בראש הסוס מותר לקושרו באבוס או איפכא, שהרי יתירנו בו ביום להוליכו לשתות. מנעלו דת"ח פטור אבל אסור, ששוכבין בכל לילות של חול במלבושיהם. ואם כן אסור לקשור שני ראשי האבנט בתוך הרצועה. וכיוצא בזה [כתב] רבינו מאיר להתיר קשרים שקושרים הכובסים חלוק ומכנסים ומכבסין יחד. הגהות [מיימוני] פ"י.
<h2>דף קיג.</h2>
כתב אבי"ה טלית שאין צריך בקיפולו בו ביום אחר צאתו מבית הכנסת, לא שנא חדשים ולא שנא ישנים ואפילו באדם אחד אסור לקפלו. והני מילי כסדר [קיפולן] בחול. אבל שלא כסדר קיפולן בחול נראה דמותר אפילו בשני בני אדם. וכן אסור לנשים לקפל צעיפיהם בשבת, כיון שהיו יכולות לקפלן מערב שבת. מרדכי. צריך עיון אי קרי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה. רמ"מ. ונראה דבחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם ואין עושים להרויח נראה דשרי. סה"ק. מנעלי דת"ח שאין חולצין בליל שבת. ואיני יודע אם דוקא משבת לשבת אסור או אם צריך להתירו אחר יום או יומיים. ואם תאמר הא נמי אסור וצריך שיתירו בו ביום, אם כן תימה מה מביא רבינו תם ראייה דתפלין א"צ לקושרן כל יום מפרק המוציא תפלין [צ"ז ע"א]. תהר"ח.
<h2>דף קטו.</h2>
מצילין כתבי הקודש אפילו למבוי שאינו מפולש, ומציל לחצר שלו כל מה שיש לו. אבל לחצר חבירו אפילו מעורבת דוקא שלש סעודות וכו'. ומוציא ופושט אפילו בחצר שאינה מעורבת. ואפילו בספק נפשות גדולי ישראל מכבין הדליקה אפילו אפשר לכבות ע"י גוים. אור זרוע. וכן כתב באור זרוע פרק מי שהוציאוהו דמותר לכבות דליקה בזמן הזה. האשה שהלכה חוץ לתחום תחומין דרבנן, תתענה ארבעים יום. אך לא רצופין, אלא ה' ב' של כל שבוע עד שישלימו ארבעים יום. ואפילו הבערה דהויא איסור דאורייתא די בארבעים יום בלא רצופין. מאחר שהיתה אנוסה קצת הקילו חכמים בנרדף. רמ"מ.
<h2>דף קטז:</h2>
ישים תפלין או מזוזה תוך ארנקי מערב שבת ולא בשבת. ואם יש דליקה מציל אגבה אפילו לחצר שאינה מעורבת. אבל בנתינת טבעת בארנקי לא סגי. מרדכי. ומציל הן תלמוד הן תפלות. מרדכי. בדליקה כשיש סכנה פן יבואו לשפוך דם שונאי ישראל, אל יאמר לגוי לכבות, אלא מצוה לכבות בעצמו. דהר"ח.
<h2>דף קיז:</h2>
כתב רא"מ דאף בסעודה שלישית חייב לאכול פת. ור"ת כתב דנשים חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה. ואבי"ה כתב דיצא במיני תרגימא. ור"מ רגיל גם בסעודה שלישית בשני לחמים, אבל לא בירך בורא פרי הגפן בסעודה שלישית. ולכל הפחות יהיה לחם אחד שלם בסעודה שלישית. ומי שאינו רעב אינו חייב בסעודה שלישית. ואמר ר"ת הרוצה להחמיר כשאינו רעב ישלים במיני תרגימא. המפסיקים על שולחנם ומברכים ברכת המזון בין תבשיל לתבשיל לא יצאו משלש סעודות, ואבי"ה כתב, אפילו לא בירך בינתים יכול לסמוך סעודה שלישית על השורטובל, דכיון דאין [רגיל] בחול איכא היכירא. ובאור זרוע כתב גם סעודה על היין ושתי ככרות.
<h2>דף קכ:</h2>
כתב רבינו יואל, לא שרינן גרם כבוי אלא במקום היזק. ואפילו נר שתקועה בדלת כמו נר חנוכה, מתיר ר"מ לפתוח ולנעול. וכתב המיימוני, אם אין פותח כדרכו אלא נזהר בשעה שפותח מותר, דלא הוי פסיק רישיה. ר"מ התיר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש בשבת אע"פ שהנרות דולקות עליו, ובלבד שלא יהא מנענע, אע"פ שהוא תשמיש מוקצה. דמוקצה עצמו אין איסור ליגע אלא לטלטל. גם הורה דמותר לסגור החלון שלא יכבה הנר מפני הרוח. טלית שאחז בו האור, המיימוני וס"ה פסקו כרבי יהודה, ויכול לית יין סביב הנר שנפל על המפה. אך לא מים, משום ליבון. הגהות [מיימוני] פי"ב.
<h2>דף קכא.</h2>
בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. כתב בס"ה דוקא דליקה ולא בשאר איסורי שבת, ודלא כה"ג דאומר ה"ה. ר"ת מתיר בשבת שילך גוי עם ישראל למשוך יין ולהביא לחם, דהא טילטול נר לא הוי אלא משום מוקצה, ובטילטול מן הצד הוה שרי. ואי שקיל להו גוי דלאו מן הצד לית לן בה. וגם שידליקנה לצורך ישראל יש צד להתיר, דהא אי בעי מייתי בלא נר. ורא"מ ציוה לשפחתו לילך עם הבחורים לחלוץ מנעליהם בלילי שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה, ואז הם משתמשים לאורו. הגהות [מיימוני] פי"ב.
<h2>דף קכב.</h2>
ואם נר אחד דולק והדליק הגוי עוד הרבה, או אש דולקת והרבה עליה גוי, מותר כיון דבתחילה היה יכול ליהנות קצת, הגהה פ"ו. מותר לישראל להניח לשפחתו לעשות מלאכות שלהן שאינן שייכות לישראל בשבת, ורבינו שמחה אוסר היכא שמבערת מעצי ישראל ורואה ושותק. אדעתא דישראל קא עבדא. הגהה [מיימוני] פ"ו. ר"ת אוסר אם בשל לעצמו או אפה פת, אסור לישראל לאכול. מרדכי. אין אומרים לגוי כבה ואל תכבה. פירוש א"צ למחות, אבל מותר לומר לו שלא יכבה או שלא ידליק. אם לקט גוי עשבים בשבת ומאכיל לבהמת ישראל א"צ למחות בו, כדאמרינן א"צ לומר לו אל תכבה, ובלבד שלא יערים. ואע"ג דבנר אמרינן אם רוב ישראל אסור, הכא שרי לפי שאין גופו של ישראל נהנה מן האיסור. הדר אהדריניה לאפיה. בירושלמי [פט"ז ה"ט] מסיים בה, משום שאין אדם רשאי לצאת מביתו, אבל בעלמא אסור. וכן פסק בס"ה דהנעשה בשביל ישראל ובשביל גוים דאסור עד למוצאי שבת בכדי שיעשו. מרדכי.
<h2>דף קכב:</h2>
מותר לטלטל מניפה להבריח הזבובים. פנים [סי' ב'], נוטל מחט שלימה וכו'. אבל גלמי מטלטל.
<h2>דף קכו:</h2>
אבנים שטומנין בהן מותר לטלטלן ביום טוב שחל להיות בערב שבת בלא שום תיקון, דהוי כקופה [מליאה] עפר וכו'. מרדכי. בשבת כשמסירין החמין אין לטלטלן, כיון דסגי ליה בלא טילטולו. אמר ר"ב הרוצה להשתמש באבן או בבקעה בשבת לסגור הדלת או להטות הברזא צריך שיעשה בהן מעשה של תיקון מבעוד יום. וכן פירש ר"י דהא דהלכה כרשב"ג דלא בעי קשר, כגון שעשה מעשה ושיפהו. ואי לא, בעי קישור. מרדכי.
<h2>דף קכז.</h2>
נהגו למלאות בכלי גדול ולא למלאות בכלי קטן כמה פעמים משום דמפיש בהילוכא. רא"מ. מעשה שהובא יין ממרחק והיו הרבה סוסים בעגלה ולא הספיקו להורידו עד שחשכה, ולא התיר ראבי"ה להורידו ולא לומר לגוי להוריד. אור זרוע.
<h2>דף קלג.</h2>
מעשה באשה שילדה ויום ראשון של פסח היה יום רביעי ללידתה והתיר ר"ג להחם חמין לרחיצת גופה כי אמרה צריכה אני. ור' אליעזר אוסר, דאין ברחיצה פיקוח נפש. ומעשה ביולדת שחל יום שמיני בצום גדליה והתיר לה ר"ת לאכול, ואומר סליחות ווידוי ואין אומר תחנון. אור זרוע. ואם נאבדו לו דברים המרפאים את המילה אין מלין בשבת. אבל ביום טוב מלין, דמתוך שהותרה וכו'. ומכשירי מילה אין דוחין אפילו בדבר מדברי סופרים. ואם מל ואחר כך נתפזרו הסממנים עושים לו כל צרכיו. סה"ק.
<h2>דף קלה.</h2>
האשה שהמליטה זכר בשבת ואמרה שמיהודי נתעברה מלין אותו בשבת. רא"מ. נראה דהאב אינו חייב למול את בנו בידיו. ואפילו אם האב אומן ואמר לאחר למול לא עבר בזה עשה כלל, שעיקר המצוה אינה העשייה [אלא] שהמילה חתומה בבשרו. והיכא דליתיה לאב, אמו חייבת לעסוק במילתו ואין מוטל על בית דין. מהר"ח. גר, ואינו נראה [נמול], צריך למולו. אור זרוע.
<h2>דף קלז.</h2>
נימול לתשעה נמי אין נימול אלא ביום. ספרי. וכן השיב ר"מ. ואם מל בלילה בין קטן בין גר צריך להטיף ממנו דם ברית. הגהה במיימוני. בערלה כבושה נזהרין הרבה שלא יבא לידי סכנה, ואין חוששין לשמיני. מיימוני בהגהה מפורש, היכי ידעינן בבירור שנולד לשמונה. כגון בתולה שנישאת ומת בעלה באותו שבוע, כה"ג ודאי נולד לשמונה ואין מחללין עליו את השבת. מה שחומדין להיות בעל ברית יש סמך במדרש שוחר טוב. כל שאין דוחה שבת אין דוחה יום טוב. אבל יום טוב [שני] של גלויות דוחה. אבל בנפלים שנהגו להסיר ערלתם בצרור, אסור אפילו בי"ט [שני] של גלויות. והא דאמרו [ביצה ו' ע"א] י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, בבר קיימא. הגהה במיימוני. הורה ר"מ בילד שלא נפל בו דמו ודחה מלמולו ימים רבים עד שיהא בשרו כבשר כל תינוק, אע"פ שלא מת בן האשה הזאת מחמת מילה. הגהה במיימוני. חלצתו חמה אלא אפילו לא היה חם אלא שהיה חולה בכל גופו ממתינים לו שבעה ימים מעת לעת אחר שנתרפא. אבל באבר אחד, כגון בעיניו או בידו או ברגלו, כשנתרפא מלין אותו מיד. מיימוני.
<h2>דף קלז:</h2>
זריזין מקדימין ומלין שחרית. ובט"ב אין מלין אלא במנחה גדולה, דהוי אחר חצי היום. וביום כפורים מלין בין שחרית למוסף, ובר"ה אחר ההפטרה מקמי דליתקע בשופר. וולד שהוציא רוב ראשו דהיינו פדחתו חוץ לפרוזדור, אפילו החזירו, מההוא שעתא הוי נולד. ואפילו אם יום שמיני להוצאת הראש הוא שבת. מלין על פי עד אחד ועל פי נשים. אשה שאינה מקשה ושמעה קול הוולד בבטנה וראש הוולד מונח כבשאר ימים, ולמחר נולד, מונין מיום לידתו ואפילו מקשה ואמרה ברי לי שבשעת צעקה לא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור נאמנת. ואם אינה יודעת אם הוציא הולכים אחר חזקה. סה"ק.
מדת חסידות שלא יגלה ערות הקטן עד אחר הברכה. ואם לבו נוקפו ובהול, מוטב שיגלה מיד ויברך. אבי"ה. ר"מ היה עומד בשעת קריאת התורה ובשעה שמלין התינוק, וברכת להכניסו נהגו לברך אחר המילה כל זמן שהמוהל טרוד בפריעה, ואין מברכין שהחיינו, ואבי"ה כשמל בנו בירך שהחיינו והודה לו אביו וכל הישיבה כיון שעשה המצוה בעצמו. ואם אין שם אבי הבן אין מברכין להכניסו. הגהה במיימוני.
צריך לחפש אחר יהודים טובים להיות בעל ברית ומוהל. היכא שהאב יודע למול אסור להניח לאחר למול ויכול לברך למול ושהחיינו מברך. נהגו לטפטף לתינוק מן הכוס וגם נותנין לאשה מן הכוס. וכשמלין בט"ב ויו"כ מטעימין לתינוק. ומכסין הדם והערלה בעפר. ונהגו לקבץ מנין כשמלין.
<h2>דף קלח.</h2>
מים שיש בהם תולעים מותר לשתותם בשבת ע"י מפה, דלא דמי לבורר או משמר מה שמעכבם בשעת שתייה שלא יכנסו לתוך פיו. הרא"ש.
<h2>דף קלח:</h2>
מותר לישא כובע של לבד בראשו. היכא שקושרו בחוט תחת צוארו, דליכא למיחש דילמא נפיל ומוציא, מותרת לכל הפירושים דמיהדק. וכ"כ בא"ז אם הכובע עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להעבירו מעל ראשו. הגהה במיימוני פכ"ב. כשנותנין מפה על השולחן צריך ליזהר שלא תצא המפה למטה מן השולחן טפח. ולרש"י שרי. אור זרוע.
<h2>דף קלט:</h2>
פנים [סי' ז']. מסננין את היין בסודרין וכו'. ויין עכור אסור. והורה ר"י על משקה שקדים כתושים שמותר לסננו דרך סדין בשבת, דלא חשיב בורר כיון שיכולין לשתותו קודם סינון. מרדכי.
<h2>דף קמ.</h2>
בשומין וחרוסת צריך ליתן המשקה מבעוד יום, ובשבת מערבו אפילו בכלי. ואם לא נתן משקין מבעוד יום מערב באצבעו אבל לא בכף. מרדכי. אם נותן המשקין בשבת עובר משום לש. ספר המצוות וספר התרומה. ולא יטרוף וכו'. וכן יין זייג"ר אין להכותו בשבת. הגהה במיימוני פכ"ב. בגדים שרויים במים אסור לנגב סמוך לאש בשבת, דהוי מלבן, כמו אונין דפ"ק [י"ז ע"ב]. וגם יש בו משום מבשל כמו סיכתא דאתונא [ע"ד ע"ב]. מרדכי. במניח שישאר עליו כל השבת כולה. מרדכי. מניח גוי או תינוק לדעת ישראל מיקרי מניח. מרדכי. אם הניח ראובן אבן על חבית של שמעון, אפילו להניח שם כל השבת, יכול ראובן לנער, דאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא לדעתו. אור זרוע.
<h2>דף קמ:</h2>
פנים [סי' י'] אסור לגרוף האיבוס וכו'. אבל לגרוף, השולחן או התיבה מן הצרורות מותר. מרדכי. פנים. [סי' י"ב]. שרי למידק פלפלין וכו'. בסה"ק כתוב דנכון להחמיר. פנים [סימן י"ב] שרי למידק וכו'. מורי התיר לתת כרכום בקדירה ע"י שינוי. תשב"ץ. פנים [סי' י"ג]. טיט שעל גבי רגליו וכו'. בקורה דוקא שרי.
<h2>דף קמג:</h2>
ואין חילוק בין חביות של חרס לשל עץ [בחביות] שלנו. ולא כיש מחלקין. ונראין דברי רבינו תם דדוקא נשברה. אבל נסדקה שרי להביא כלי ויקלוט ויצרף. והמשכיל יבין. הגהה [במיימוני] פכ"ב.
<h2>דף קמד:</h2>
אין אדם חולב לתוך הקערה. ואי אית ליה בקערה בישולא שפיר דמי. ויש נותנין פת בקערה וחולבין עליו ביום טוב, הא ודאי אסור, ואפילו כשיש פירורין של פת שמתערב החלב בתוכן אפילו הכי אין רוח חכמים נוחה הימנו. אבל אם הגוי עושה כן מותר לישראל לאכול החלב בבהמה העומדת לאכול. ולשתות החלב אסור. סה"ק. פנים [סי' ג']. סוחט אשכול וכו'. אומר רבינו תם דוקא אשכול דראוי לאכול, אבל בוסר לא. כתב רא"מ בשר שנבלע בו מרק יזהר שלא יסחוט לצורך המשקה, או אם שורה פת ביין ומחזיר לפה ומוצץ חוששני לו מחטאת. וכל שכן שלא ימוץ בפיו משקין [מענבים] וכיוצא בהן. מרדכי. לסחוט בוסר לקערה שיש בה תבשיל, המחמיר תע"ב. ולימונ"ש שהן בכלל שאר פירות מותר לסוחטן, שאין דרך לסוחטן אלא לצורך מאכל. מיץ הרימון אסור לסוחטו לחולה שאין בו סכנה בשבת. הרא"ש. פנים [סי' ב']. כרישין ופגיעין וכו'. צ"ע אי למתק דוקא קאמר. סה"ק.
<h2>דף קמו.</h2>
אומר ר"י דוקא דקטיר במיתנא אבל לפתוח את של עץ או של אבן אסור לשבר, דבסתירה גמורה שייך נמי סתירה ובנין בכלים. אמר הר"א כ"ץ דף ששורקין לפני התנור במקום שאין גוי, אף היהודי יכול להסירו מן התנור. מרדכי. ונראה דהני מילי כשמתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבית מותר להוציאו ולהכניס. ונקב ישן, כגון אם נשבר הברזא, נוקבין אפילו במקדח וכן בדורשלק. מרדכי.
<h2>דף קמז.</h2>
והזורק סודר למים חייב משום מלבן. וכתב בה"ג אי נפל חמרא על לבושא אסיר למישדי עליה מיא. מרדכי. בתשב"ץ [כתב] דאסור לנגב הכוס במפה, ולא דמי לידיו. ר"מ אומר דכל דבר השרוי במים אסור לטלטל שמא יסחוט. ובלא קפיד שרי. ר"מ נהג שלא לצאת בטלית קטן לר"ה, שמא ינתקו החוטין ויפסל ותהא אינה מצוייצת [כהלכתה]. ואם הרצועות שבבית הצואר בסרבלו מותר לצאת בהן, דבטלין לגבי טלית. ואם מוזהבת וראויות עוד לטלית אחר לא. הרא"ש כתב בטלית אם באת לחוש שמא נפסק חוט אם כן איך בירך עליו לבטלה. ואם בירך עכשיו יבדקם ויצא. והעולם לא נהגו לבדוק, דמוקי לה אחזקתה. הרא"ש בתשובה. כתב בס"ה, אותם לולאות שבאבנט שרי לצאת [בהן] הואיל וראויין לקשור ראשי האבנט. ע"כ. ודויח שמוליכן כמו שדרך להוליכן הוי תכשיט. אבל בידו לא. ומטעם זה שמא יש להתיר מטפחת הקשורה בחגור ומוליכה לקנח בה פיו וחוטמו. תהר"ח.
<h2>דף קמח:</h2>
כל מי שנשבע שלא ישחוק בקוביא שום שחוק אסור להטיל גורלות, ולא אחר עבורו. מרדכי. בלשוננו שאין חילוק בין לשון שאלה והלואה, יאמר לשון מסירה ונתינה. ספר המצות.
<h2>דף קמט.</h2>
בספר התרומה מוקי לה באשה. דאיש אסור אפילו בחול. וי"מ דאין איסור לאיש בחול אלא ללקט לבנות מתוך שחורות ואם עושה כדי להאיר עיניו שרי. מרדכי.
<h2>דף קנ.</h2>
פנים [סי' ד'] מותר לומר לחבירו וכו'. דוקא לחבירו ולא לגוי. אור זרוע פ"ק דע"ז. פנים [סי' ז']. שאסור לעשות שום מלאכה קודם הבדלה וכו'. היינו ש"ץ, אבל כל אדם לא יעשה מלאכה עד לאחר סדר קדושה. אור זרוע. כתב רא"מ, דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ויקחו המעות שבתיבה יכול לטלטלם ולהצניעם במקום אחר אע"פ שהן מוקצין. ור"מ כתב בתשובה, דוקא כיס או שק מלא מעות, שבשק מטלטל אגב שק. אבל להניח בו ביום השבת ולטלטל אסור אפילו להוציא מן הדליקה ומן הגנבים. כתב ר"מ דמותר לומר לגוי לחלוב הבהמה בשבת, משום דצער בעלי חיים דאורייתא. ואומר לה טול החלב לעצמך. וצריך לקנות החלב מן הגויה דאז בדידה קא טרחא. מרדכי. ומורי אומר דמותר החלב לישראל. והגבינה שעושין השפחות בשבת אין לאסור, כיון דהגויה עושה מעצמה. ואין לדמותו לאין נותנין כלי לכובס דפ"ק. הגהה במיימוני פרק ח'. וכן לא יטייל אדם אם ימצא קרון או ספינה. אדם ששכח כיסו עליו בשבת או מעות בחלוקו, יתיר ויפולו לארץ, ואל יאמר לגוי להצניע. תשב"ץ.
